לחתולים ב-CSI אולי יש עוד כלי משפטי כדי להשלים את מעבדת הזכוכית והפלדה הסופר מלוטשת שלהם:...
החתולים בשעה CSI אולי יש רק עוד כלי משפטי כדי להשלים את מעבדת הזכוכית והפלדה המהודרת שלהם: החיידקים על הידיים שלנו. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קולורדו בולדר ערכה מחקר הוכחת מושג שבו הצליחו לזהות במדויק אנשים באמצעות דגימות של חיידקים שנאספו מהמקלדות והעכברים מהמחשב שלהם.
כפי שמתברר, אפילו האובססיביים-קומפולסיביים מבינינו נושאים על הידיים כ-150 מינים של חיידקים, וחיידקים אלו בתורם נושאים גנום ייחודי לאותו אדם. החיידקים האלה עלולים להפוך לכלי פורנזי מחורבן בזירות פשע, מה שיאפשר לחוקרים לאסוף מידע DNA ייחודי לעבריין גם מבלי לשחזר את כל המידע האמיתי של אותו אדם DNA.
אבל נבלים שואפים לא צריכים לדאוג שיזהו אותם חיידקית בקרוב. כפי שהוא, התהליך מדויק רק ב-70-90 אחוז, מרווח הטעות רחב מדי אפילו למגרשי הקנגורו. יש גם הרבה שאלות שצריך לענות עליהן: אם יותר מאדם אחד נגע בראיה, האם הפרופיל החיידקי ייפגע? האם המיקרוביום יציב מספיק כדי לשמש כמזהה (מאחר, למשל, נטילת אנטיביוטיקה יכולה לשנות את פרופיל החיידקים)? האם פושעים יכולים לשנות בכוונה את פרופיל החיידקים שלהם כדי להעיף את החוקרים מהשביל?
אבל עצם ה"פגמים" האלה גם נותנים לפרופיל החיידק סוג של מורכבות ש-DNA לבדו פשוט לא יכול להתאים. לדוגמה, טביעות אצבע כתומות לא יכולות לשמש במדויק לזיהוי, אבל ניתן לכרות אותן עבור נתונים חיידקיים (ספוגית של העור מספקת פי 100 יותר DNA מיקרוביאלי מאשר DNA אנושי). והמירקרוביום מציע רמזים ש-DNA לבדו אינו יכול, כמו היכן אדם חי ועובד או מה הוא או היא אוכלים. אפילו לתאומים זהים החולקים פרופיל DNA יש פרופילים חיידקיים שונים באופן משמעותי, מה שנותן לחוקרים דרך נוספת להבדיל בין חשודים אם לא לזהות אותם באופן מוחלט.
יש עדיין הרבה עבודה לעשות בצורה ברורה (כמו להדק את מרווח הטעות של 10-30 אחוזים) אבל בינתיים ההליך בהחלט יכול לשמש כלי נוסף בארגז הכלים המשפטי גם אם הראיות לא קבילה באולם בית המשפט. חוץ מזה, ברגע שיש לך את הבחור הנכון, זה רק עניין של להושיב אותו ולומר לו שהג'יג למעלה; לאחר מכן, ההודאה קרובה. לפחות ככה זה עובד ב-CSI.
[BBC, סקירת טכנולוגיה]